המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות, מיגון עמוק לשמחה משחררת, לוקח לי זמן.
כשאני מנסה להבין מי הייתי באימון הבוקר, אני חושבת על אני שפגשתי אתמול – עדיין שקטה, מרוכזת, מופנמת, צנועה, מעריכה ומודה.
ההבנה הזו הגיעה בתוך שיחה עם המשפחה שלי, כשאמרתי את המשפט: "כשאוכל יפסיק להיות אויב, אתה תפסיק ליפול. זו לא יכולה להיות מלחמה."

זה הכה בי. חזק.
ההקשר היה, איך לא, תזונה ודיאטה.
שילוב המילים 'אויב', 'ליפול' ו-'מלחמה' באותו משפט, סמוך כל כך ליום הזיכרון, הבהיר לי שאני עדיין שם.

ומעבר ליחסים שלי עם התזונה שלי, על הקושי לשמור על המשקל תקין (כצפוי לגמרי, תוך שבוע אבדתי חצי מהמשקל שצברתי במשך חודש), חשבתי על המלחמות שאני מנהלת מול עצמי בתוך עולם הריצה.

בעיקר חשבתי על אלו שהפסקתי להלחם.

אחת מהן היא ריצת טמפו.
מאז שהתחלתי לרוץ חוויתי משברים רצופים סביב הטמפו הזאת. אם "עליות זה החיים" אז "טמפו זה השטן". ככה.
כל טמפו בתכנית אימונים לוותה ברתיעה, חשש, התנגדות, קולות של ויתור וכניעה מראש – עד שנחשון לימד אותי שאפשר, רצוי ונכון אחרת.
"הריצה של רותם", הוא הציע 🙂

היום היתה ריצת טמפו בתפריט.
בשבועות האחרונים אמנם חוויתי כמה הצלחות מחזקות אך עדיין מתעורר לו שדון קטון מדי פעם.
גם הפעם.
כלומר, אתמול בערב.
חזרנו הביתה מחגיגות יום העצמאות ומיד כל התירוצים קפצו:
"הלכתי ועמדתי הרבה ב-4 השעות האחרונות"
"אכלתי מעט מדי היום"
"לא ישנתי בצהריים"
"רצתי… איך היתה הריצה הבוקר באמת? נראה לי שדווקא שם הייתי בסדר"

מה שהיה שונה הפעם זה שרותם שפגשתי לא מזמן קפצה גם היא, להגנתי:
"אז הלכת. אנשים הולכים, וגם את. שגרתי."
"על מה את מדברת? היית אחראית ואכלת כריך עם חזה עוף כשהרעב הופיע. כל הכבוד! לכי תאכלי עוד משהו אם יש לך ספק (אכלתי גלידה וחטיף צ'יפס)"
"נכון. לא ישנת בצהריים. מחר גיל בחופש. כבי את השעון המעורר ואפשרי יקיצה טבעית. מקסימום תצאי לאימון מאוחר יותר."

עניין של שניות עד שהביטחון חזר אליי.
"אין תירוצים" סיכמתי, "את עושה הכל נכון. מחר יהיה מעולה. רק זכרי – בעד הגוף, לא נגד."

ישנתי טוב. ממש.
כל כך טוב שאפילו על היקיצה של השעה 2:30 דילגתי.

התארגנתי לאימון.
הדופק תקין – יופי.
בתחזית יתחיל נעים וימשיך חם, בקושי רוח.
מעולה. אפילו את מזג האוויר לא אוכל להאשים.
יאללה טמפו.

במהלך החימום נזכרתי שבשבוע שעבר כאבה לי הרגל והרגשתי תסכול, אשמה וייסורי מצפון.
לא יודעת למה נזכרתי בזה. אולי עוד דרך להעריך את הזכות לרוץ.
בסוף החימום היה לי כבר חם, ברמה של הורדת חולצה.
הקיץ בפתח?
הטיילת מלאה באנשים. זה המחיר שמשלמים על שינה טובה ויציאה מאוחרת לאימון ביום שבתון.
בחנתי את האפשרויות והחלטתי להשאר על המקטע הדרומי שיותר רחב ומרווח ועם יותר ברזיות מים.
מתיחות ו-4 מתגברות.
גם המתגברות הרגישו שונה היום.
מה קורה לי?

טמפו.
5 ק"מ, קצב 4:40.
קצב 4:40!
אם יש יותר שטן מהטמפו זה ה-4:40 הזה!
חייכתי במבוכה כשנזכרתי ב-"גברת לא יכולה 4:40" של נחשון. התרגשתי אפילו:)
"יכולה, בטח יכולה. ואם יהיה קשה 4:40 אז גם 4:35 זה אחלה."

יוצאת.
הקילומטר הראשון נעלם לפני ששמתי לב,
הקילומטר השני היה מעולה.
אני מהירה מדי.
בקילומטר השלישי התאומים, כמו בהזמנה, התעוררו. כמה צפוי וכמה חשוב שצפוי. למודת ניסיון ידעתי שאין מקום לבהלה. רק להמשיך, תיכף יעבור.
עבר.
הקילומטר הרביעי חזל"ש, בקילומטר החמישי התלבטתי אם להגביר קצת או לא. אז לא.
האימון עוד לא נגמר, וזה לא שקל. מהיר ובשליטה אבל לא קל.

5 דקות התאוששות.
מים!
בקיץ שעבר נהגתי לשתות לפני ואחרי אימוני איכות, אף פעם לא באמצע.
הקיץ אני חכמה יותר, ולהתעכב כמה שניות ליד הברזיה מרגיש לי לגמרי בסדר.
אני אוהבת את מה שנהיה ממני 🤔

עוד 2 ק"מ.
נחשון רוצה מהר יותר מ-4:40. מתאים.
מנסה לקבל מושג לגבי המצב שלי וחושבת על 4:30 ו-4:25. בכל זאת, חם היום.
מתחילה והרגליים נותנות. מאיפה הכח?!
יא-אללה איתי! איזה כיף!
אז אני שמרנית בק"מ הראשון וכבר יודעת שבקילומטר האחרון אני משחררת.
אין כמו הקילומטר האחרון…

תחושת ריחוף עוטפת אותי ובין צעד לצעד מתגנב לו חיוך של סיפוק. אני רצה מהר, לא חזק. הכתפיים משוחררות, הפנים רפויות, הגוף רגוע (חוץ מהבטן שאותתה רעב 🤦‍♀️).
אני לומדת לרוץ, וטוב לי.
אני שמחה.

עוד קצת מים והלאה לשחרור.
נחשון לא הגדיר כמה. נחשון לא ציין שחרור בכלל.
הוא גם לא צריך. הוא יודע ואני יודעת שהוא לא צריך.
אני אוהבת את ההזדמנויות לקחת אחריות. זו צמיחה. התפתחות.
אני אוהבת את החופש שאני מקבלת ונתפש בעיניי כביטוי של אמון, לא רק בי כתלמידה אלא בעצמו כמורה.
אני פשוט אוהבת.

עצרתי אחרי 3 ק"מ נעימים.
לא הרגשתי תשישות ולא כאב אלא קלילות, רוגע, ושקט. השלוה הזו… אושר טהור.

#שמחת_הריצה
#נחשון_שוחט
#אני_לא_מאמן