סיפורה של ריצה שנחלמה לפני שנים, הוקפאה עקב סגר הקורונה והוגשמה ביום החורפי האחרון של תחילת 2020. מחוף אכזיב בים התיכון ועד לגינוסר שעל שפת הכנרת, במאמץ אחד רצוף של 12 שעות על פני 73 קמ ו 1700 מטר טיפוס. ריצה מים אל ים, מבוקר עד ערב, לתוך הזריחה שאחרי המבול הראשון בעת החדשה.

סוף אביב 2020. עם ישראל נחלץ מהסגר לפני שבוע. אני מרגיש בחודשיים האחרונים שישבתי כל כך הרבה מול מסכים בישיבות זום אין סופיות, מאות שעות דיבורים, אלפי שורות מסמכים ומיילים, בכל רגע מישהו שולח לך הודעה או מתקשר או כותב מייל או צריך שתעשה משהו מהר. חודשיים בין ארבע קירות עם כמה מהאנשים האהובים עלי, אבל עדיין בתחושת כליאה מסוימת.
כשנגמר הסגר פרץ לו הרעיון שהוקפא זמנית בתחילתו- לעשות את מה שרציתי כבר שנים- ים-אל-ים על המסלול הקלאסי מאכזיב לכנרת. והפעם נוספה לזה תשוקה חדשה. להיות לבד, ללא מסכים, עטוף בטבע חסר טכנולוגיה, ללא קליטה אם אפשר. מינימום תקשורת אלקטרונית בפרט ואנושית בכלל. שקט. רק לרוץ, בלי למהר, בלי להתחייב, בלי להתאמן, בלי להשוות. רק לחוות את השביל והטבע והקושי הפשוט של לחצות תאי שטח גדולים בסבלנות, ולא לעצור עד שמגיעים. לתת למחשבות למלא את התודעה, ללא תוכן, מוזיקה או שיחה. לחוות בדידות (יחסית) לראשונה מזה זמן רב.
האביב כמעט נגמר, וביום האחרון שלו- יום הגשם האחרון של חורף 2019-2020 נבחר המועד, בדיעבד זה היה יום קסום שכלל 4 עונות מלאות, ולא חסך אף אפקט אמנותי מברי המזל שיצאו החוצה.
על הלוגיסטיקה (טוב, בדידות-בדידות אבל לא ספרטניות מוחלטת) הופקד שגיא שליו, חבר אהוב שליווה אותי במירוץ היירוס 85 קילומטר בתחילת החורף. היתה לנו אז חוויה מעולה. בצורה מפתיעה גם הוא מאוד נהנה מהליווי שהיה ברובו בלילה ירושלמי קר ובוצי. כל כך נהנה שהאיץ בי לקרוא לו בהרפתקאה הבאה. אז הינה זה קורה. לשגיא הצטרפו שתי בנותיו- ליבי ואוריה וילדי שלי- יהלי.
0300 אנחנו משכימים בקיבוץ עברון. יהלי מצלם את ההכנות, יש התרגשות באוויר. אני מרגיש כאילו אני בסרט של UTMB או משהו. מעמיסים ציוד, יש צוות ליווי, תחושת דריכות ומשימתיות מחליפה את העייפות. מהרגע הזה הכל קורה במודעות מלאה, הזמן, התזונה, הקצב, העומס על הרגליים, הדופק, המעקב אחרי המסלול, נקודות המפגש עם רכב הליווי, המחשבות הזורמות דרכך והחוצה כאילו אדישות למצבך. ככה אני אוהב. בשביל זה אני רץ.
0400- שפת ים אכזיב- הרגליים כמעט במים. תמונה לשעון. פנס, ניווט, start . יאללה רצים.
מטעי הבננות עוברים כמו בחלום, אני עושה את זה סוף סוף. אני יכול לעשות את זה? זה כלכך רחוק. חודשיים סגר, ואם לא אצליח? לא סיפרתי לאף אחד כמעט. ולמי שסיפרתי לא האמין שאעשה את זה הפעם. אז, מקסימום, בפעם הבאה.
פגישה ראשונה עם רכב הליווי. חיבוקים (כי שכחתי בזינוק מרוב התרגשות) ברקים רודפים אחרינו בדרכם מהים ליבשת. הולך להיות מעניין. אני נכנס לנחל כזיב. אחד מהמקומות הקסומים בארץ. קרן שמש ראשונה צובעת את מבצר המונפורט בזהב על רקע אפור השמים והירוק המושלם של היער. אני לא יודע את נפשי מרוב אושר. הרגליים רטובות וקרות ממעברי הנחל, חזירי ענק נבהלים ומבהילים בסבך, אני לבד עם התנים והדורבנים ורוחות הרפאים של הצלבנים, הברקים מתקרבים. גשם אחרון מתארגן למסיבת פרידה מהחורף. הזמנתי את עצמי למסיבה.

עליה לאבירים, אני לוקח אותה באיזי, פותח מקלות כדי לחסוך בסיבי שריר, עוד אצטרך אותם בהר מירון ובנחל עמוד. את המקטע הזה רצתי עם דורוני כמה פעמים, בבריכה הזו התקררתי בקיץ לפני כמה שנים, בגדה השניה יש סינגל נפלא שעשיתי עשרות פעמים עם ילדים זערורים על מנשאים, עם מאיה בת השלוש למדנו ללכת כאן בזהירות בלי ליפול. היא כבר בת 15 ואנחנו עוד זוכרים את השביל התלול והאירופאי הזה כזמן איכות נדיר של בת ואביה. אני אוהב את כזיב…

אבירים. חורף, גשם ורוח. הילדים ושגיא רטובים ומאושרים. יש קפה חם ותפוזים. עשרים ומשהו קילומטרים מאחורי- אני בעומק הגליל העליון פתאום. כן, אני יכול לעשות את זה. מתברבר במציאת השביל ליד אבירים, מתעקש על המסלול בשעון ובטלפון ובסוף מוצא אותו- קוצני וסלעי. היום התחיל.
גבעות מתגלגלות בדרך לחורפיש, אני מרגיש בטוסקנה, כרמים נחבאים בין יערות, עדרי פרות חוסמים את השביל, לא ממהרות לפנות אותו, זה הבית שלהם, ועוד מוקדם בבוקר למהר. סוף סוף יש לי זמן לחשוב, על התקופה ההזויה שעברה עלי ועל שאר העולם. על הפרספקטיבה שקיבלנו על מקומו של האדם והטבע, על האינטימיות של הסגר, עם הילדים שפתאום גדלו כשהייתי בעבודה, על הלמידה מחדש של אהבה בזמן קורונה. וגם על מצוקות שנובעות ממתח הישרדותי, עודף חשיפה הדדית, עור שנעשה דקיק מחוסר איוורור. למרות הכל, יש לי הרגשה שעוד נתגעגע לימים האלו.
השביל זורם ונוח והמחשבות גם הן זורמות, כמו מים דרך עורקי, שוטפות משקעים ופותחות היצרויות, לא הכל מוגדר במילים, אבל הגוף כאילו מעבד אותן ומשחרר אותן בנשיפה החוצה.
הגשר של חורפיש. גשר קטן ישן ומוזר, נחבא בביישנות מאחורי הגשר הגבוה והחדש מעל נחל כזיב. כן שוב הוא, הפעם בגרסא אירופאית פחות. יותר ים תיכונית כזו- כרתים סטייל. הילדים צועקים לי מלמעלה כשאני רץ בנחל למטה- איך עולים? הם מנחים אותי במקצוענות כאילו לא הגיעו לשם בפעם הראשונה בחייהם לפני עשר דקות. הם לגמרי נכנסו לעניין. סנדוויץ עם שוקולד- בדיעבד רעיון בינוני. תפוזים וקולה- המרעננים הרשמיים של ים לים. אני פוגש רביעיית נערים (חיילים?) עם תיקי ענק, הם מתעוררים ושותים קפה של בוקר. גם הם על השביל. עושים אותו בשלושה או ארבעה ימים. מתקשים להחליט אם אני ליצן או תמהוני כשאני אומר להם שהתחלתי בבוקר מהים ומתכוון להגיע אחרי הצהריים לכנרת. גם אני לא סגור על זה לגמרי. רשמתי לעצמי לחשוב על זה בהמשך. יש עוד זמן.
חורשת זיתים עתיקה מרגשת אותי. שורה עליה קסם מהאגדות. אני יכול לדמיין את חבורת הטבעת עוברת כאן בדרכה למורדור. אני עוצר לצלם אותה. כשהילדים שלי היו ממש קטנים שקענו כל ערב בפוף שבסלון לראות את שלושת הסרטים המלאים, גרסאת הבמאי של שר הטבעות. ללא תרגום. כל כמה דקות הם עצרו אותי לשאול על העלילה והגיבורים. זה לקח לנו חצי שנה של שיחות עמוקות על גבורה, מנהיגות וחברות ומסעות אל הלא נודע. שר הטבעות הפך להיות זיכרון ילדות מתוק. תודה לך, חורשת זיתים קשישה, על זה.

עין חותם, מבנה קטן מלא במים בלב ההרים, שוטף את הראש, אין לי סבלנות לעצור יותר, תחושת דחיפות מתחילה לחלחל בתוכי. מתלווה אליה עייפות מסוג חדש. עייפות אולטרה. כבר 5 שעות על הרגליים. מערכת העיכול מתחילה להביע את דעתה על המאמץ. יש לי קצת בחילה מסנדוויץ השוקולד. היא מיד מתורגמת לתחושות חשש. אני יכול לגמור את זה? כמה סבל יהיה מעורב פה עד סוף היום?פחד מכישלון נע לקידמת הבמה ומחליף את אופוריית הטיול. אני מכיר את התחושה הזו ממירוצים ארוכים. היא חלק ממצעד רגשות קבועים. צריך לבדוק אם גם יש להם סדר קבוע, על כל מקרה הם יופיעו בתורם, מיד תגיע התחרותיות.
נחל נריה, עולים לחורבת חממה, חזרה ליערות העבותים של רכס המירון. כבר בוקר מאוחר וכמעט חושך ביער. שגיא אמר לי שלפני קבוצה נוספת של מטיילי ים לים. אני מחליט לתפוס אותם לפני חורבת חממה, ממהר בין העצים, רוצה להפתיע אותם מאחור, לזכות במבטי ההפתעה והערכה שלהם, שוכח מהבחילה, הלאות מתחלפת במשהו חדש.
חורבת חממה. אני יושב בפעם הראשונה מזה שש שעות שעברו מאז הזינוק. מתענג על מרק חם של אבא של שגיא, הוא הכין אותו במיוחד בשבילי. מרק עוף נפלא כמו שהוא הכין לי להיירוס, שם אספנו תרומות לגן הדו לשוני של שגיא. אני שותה עוד קערה ועוד קערה וחוגג את אמצע היום ואמצע הדרך ומקציב לי 15 דקות לחגיגת הישיבה הזו.
המטיילים יושבים שם מתחת לגג החורבה, למרגלות המירון, מקניטים אותי שלא השגתי אותם בעליה ושאני משתמש במקלות. אני מרגיש זקן. מה הם חושבים על הטיפוס הזה, בגיל של אבא שלהם. האם זה טיבעי בעיניהם? ההורים שלנו לא עשו דברים כאלו. אפילו לא קרוב. אולי היום זה פחות חריג? אולי זה פתטי בעינהם, מין משבר גיל המי יודע כמה? אני לא שואל. יש לי את העליה של המירון לטפל בה.
אני נפרד מצוות הליווי, מלא אנרגיות חדשות. הלוואי שאצליח לעשות את החצי השני מהר ולהספיק את היום הזה בזמן טוב. מה זה זמן טוב? אשמח לפחות מ12 שעות. פחות מ11 יהיה מטורף!

מצב הרוח השאנטי עבר חלף לו, כאילו העייפות גייסה לה את רוח הלחימה והתחרותיות כיצרניות אנרגיה. מעתה אני במוד מירוץ. מסתער על העליה למירון במקלות שלופים. מחליף המהומי הערכה עם שני אבות ספורטיביים שמטפסים את השביל התלול עם תינוקות על מנשאים, ממש כמו בפירנאים. עוד נהפוך למדינה נורמלית בלי לשים לב. על פסגת המירון אני רואה לראשונה את הכינרת. נו, מכאן הכל ירידה עד לרכב. פשוט. לא? לא!
הירידה מהמירון לכיוון חניון הפיתול גומרת לי את הרגליים סופית. במקום לגלוש באלגנטיות בשביל שנעשה תלול וחלק מהגשם, אני נע בזהירות מעייפת. מגיע לחניון הפיתול גמור למדי. גדר של הפגנות חוסמת אותו. שגיא מספר לי שהרכב שחונה ליד הוא פקח שתפקידו לסלק אנשים שמגיעים לקברי הצדיקים או לטייל. אבל לרוץ מותר(!) אז הוא אישר לרכב הליווי שלי להישאר. יהלי ישן ברכב, גם הבנות, הייתי מצטרף בשמחה. הקטע הבא קשה יותר משהוא ארוך ומפחיד אותי קצת.
נחל עמוד מתחיל במעברי בולדרים, ממשיך כשביל יער ובריכות זורם ומהיר, ואז הופך להיות מצוקי וטכני לפני שיורד חזרה לערוץ הנחל. אני מדלג מסלע רטוב לסלע חלק, מנסה להחזיר קפיציות לתנועה וזריזות לרפלקסים, רק לא להשתטח פה, לבד בואדי, ללא קליטה, ולעקם קרסול או איזה משהו טיפשי.
מגיע לחלק המתוייר של הנחל, כאן קל בהרבה לרוץ, נרשמת תחושת הקלה. עשרות משפחות עמוסות ילדים ממלאות את השביל. זו השבת הראשונה אחרי הסגר וכולם נמלטו מהבתים הדחוקים אל הירוק. נחל עמוד הוא מפלט מושלם בכל עונה. עשרות בריכות צלולות, עצים בירוק מסנוור מצילים על הקניון, אמות מים, בוסתנים ומבנים ישנים מעטרים את אחד מחמשת שבילי הריצה הנפלאים בארץ.
בבריכות שיכווי אני כושל למים. שוטף את הראש והרגליים בתקווה לתחושת רעננות. המטיילים מסתכלים עלי בצורה משונה. לא ברור איך הם מפענחים את הציוד, התנועות החפוזות, העייפות. אחת מהנשים שיושבות ליד הבריכה, תינוק מחובר לחזה שואלת אותי לאן אני מגיע
-לכינרת, אני עונה.
-היום?
– אני מקווה…
-אתה לא מפחד להחליק וליפול?
לא התכוננתי לשאלה הזו. אני מאלתר חיוך נבוך. אין לי משאבים לתשובה טובה. היא מבינה את המצב מהר ומחלצת אותי
– לא? זה בסדר , תהנה!
בשעה הקרובה אני לא מצליח לנתק את המחשבה הטורדנית, אני מפחד להחליק וליפול? למה לא בעצם, האדמה בוצית, הסלעים רטובים, יש קטעים בעמוד שנפילה בהם מאוד לא נעימה. אולי אני צריך לפחד? להיזהר יותר? האם הרצון לכסות מרחק במהירות ולהגיע לסוף ממסך לי את תחושת הפחד שאמורה להגן עלי. לא! אני מנפנף את המחשבה הזו, אני מנוסה בריצה בתנאים משתנים, סומך על הרפלקסים ועל אחיזת הנעליים.
אני בסדר.
אני על הריצפה.
החלקתי בירידה סלעית
דביל!
אני קם. חוץ מבוץ על הטוסיק וצלקת אגו אני בסדר. האדרנלין מהנפילה העיר אותי, עוד אצטרך את זה לחלק המצוקי של הנחל.
סולמות וחבלים, קפיצות וטיפוסים, דילוגים ואחיזות. אם הייתי פחות עייף, הייתי נהנה מהקטע הזה.
אני מסתכל לאחור על הנחל, צלע ההר והסולמות, כמה משמח יהיה אם הקבוצה שלי תגיע לפה ותחלוק איתי את החוויה הזו. רושם לעצמי לדבר על זה עם אלדר, אני יודע, זה נשמע מופרך. נראה… (חודש אחרי הריצה הזו הקבוצה רצה את ים לים ביומיים י.ש)…
חניון עכברה. חם. שגיא על ציוד ריצה- הוא רץ איתי את הקטע האחרון. טיפות האנרגיה האחרונות מושקעות במאבק בחום. עוצרים רגע לשקול אם לעשות את ערוץ נחל עמוד תחתון עליו שמענו שהוא מלא באבנים מתנדנדות, או את הגרסא שמעל לערוץ שאמורה להיות ידידותית יותר לרץ הגמור.
התייעצות מהירה. אם הגענו עד כאן, נעשה את המסלול כמו שצריך, יוצאים לערוץ. קבוצות של מטיילים מבוגרים על השביל, כאילו הגבעטרון עושה טיול סוף קורונה. אנחנו מזגזגים בינהם, מבקשים סליחה, נדחפים, סופגים רטינות, התנשפויות בהלה, מחיאות כפיים ועידודים, וכמובן את הקריאה ״לאן אתה ממהר? אל תרוץ! זהירות!!״
התודעה מצטמצמת, נעשית מנימליסטית. אין מקום לשיחות מורכבות, אנחנו לא מתפתים לענות. המטיילים נעשים סוג נוסף של אלמנט שביל, כמו הסלעים, העצים, הבורות, מעברי הנחל, הפרות וגלליהם, הקוצים, הענפים, האדמה החלקה בירידות. הם לא מקבלים יחס מועדף, אנחנו נוהגים בהם כמו בנחשים ובחזירי הבר, ודואגים לעשות קולות כדי למנוע מהם בהלה ולתת להם את האפשרות לזוז. כיוון שכבר אין לי מספיק חמצן להגיד ״סליחה, עובר מימין, תודה״ אני מצקצק בלשוני כמו שמאיצים בסוסים. זה עושה מספיק רעש וצורך מינימום אנרגיה.
העמוד- אולי פעם ראשונה שאני רואה אותו. הוא בהחלט מרשים. מאוד פאלי. שחצני למדי. אנחנו חולקים לפסל הגברי הזה כבוד ומצלמים אותו מכל כיוון. איך הגיעו לשם ״עמוד״? בואו, זה ממש לא עמוד.
אבל יש למרגלתיו מעיין. בדיוק שהטמפרטורות שלי עלו לקו האדום, בואך מכת חום, הגיע המעיין.
אני מוריד את הווסט ונופל לתוך המים הרדודים והצלולים. ונשאר מתחת לפניהם בתחושת הקלה אדירה. הסלע מעל למעיין מלא במטיילים -שהגיעו מהכיוון ההפוך- הכביש קרוב, הסוף קרוב. אחד המטיילים שואל -מאיפה הגעתם?
-אנחנו: מחוף אכזיב
-לא! הוא מתקן אותנו, לא מאיפה נסעתם, מאיפה הלכתם?
-מחוף אכזיב אנחנו חוזרים.
מבט קצר בנו, מלכסן מבט בחבריו. הוא מתייאש מלהסביר לנו את השאלה, והתשובה שלנו לא נשמעת לו אמינה או מצחיקה. ממלמל משהו על האינטליגנציה שלנו ומפנה אלינו גב.
הנחל נפתח ומתיישר, רצים שוב בין בננות, כמו לפני 11 שעות. הפעם עם שגיא. החום והרצון לסיים מתחרים זה בזה, כמו השטן והמלאך על רצועות הכתפיים של הווסט. האחד מטיף לי לעצור או לפחות להאט והשני דוחק בי להאיץ ולגמור עם זה כבר. אני לא בטוח מי השטן ומי המלאך, ומחליט לא לעצור עד שחייבים לעבור לתנועות שחיה.
גדר גינוסר, הצצה בשעון, אני עושה את זה בקצת פחות מ12 שעות, מאיץ כדי לשמור על זה. כל חלק בגוף סובל ומתלונן, כמה שאני לא דוחף אני מרגיש שאני בקושי זז. הגדר, היא לא מטרידה אותי, אם לא יהיה בה פתח אני אכרסם אותה כמו עכבר במלכודת, אני אברח מהשומרים והפקחים והשוטרים לתוך עומק הכינרת, אין כוח בעולם שיעצור אותי מלהגיע לשפת האגם. מחשבה אחת. מטרה אחת. לנוע מזרחה.
איזה פינוק! יש פתח בגדר, אין שוטרים, אין פקחים, יש אגם, יש מעגן.
הילדים וקטי, אישתו של שגיא, כבר במים, בחלק הרחוק של מעגן הספינות. מעולם לא שמחתי לראות את הכינרת ככה. עוצר את השעון. כמה דקות לפני 12 שעות. מוריד את הווסט. קופץ למים עם הנעליים.
שקט יורד עלי.
הנחישות ומשימתיות שהיו מוכנות להפוך לאגרסיביות וכעס על כל דבר שחשוד-כמעכב-את-התקדמותי, מתחלפות בהכרת תודה נעימה, תחושת סיפוק קצרת מועד מחליפה את החיפזון. תנועות השחיה מפזרות את מצוקת הגוף והנפש. המים מרככים אותי, אני נעשה טוב לב, נפרד ממוד הלוחם שדחף אותי בשעות האחרונות ומזמין את העצלן החביב ונעים ההליכות. יוצא מהמים ומאפשר ליהלי לתמוך בי בדרך לאוטו ומרגיש אותו מזדקף בגאווה של פרח גבריות בן 13, מתחת לזרועי המונחת על כתפו.
אפשר לשבת.
אפשר לעבור לסנדלים.
אפשר להודיע שהגעתי בשלום.
73 קילומטר. 1700 מטר טיפוס. 11:54 שעות ברוטו. 10 שעות ריצה נטו. 6220 קלוריות. חלום אחד שהוגשם והסכים להתגשם בדיוק כפי שנחלם.
שביל אחד ארוך ונדיב ביופיו שחיבר בוקר חורפי ואירופאי אפוף רוחות רפאים, עם אחרי צהריים לוהט, מזרח תיכוני שבסופו שאריות מרק עוף של אבא של שגיא.

סוף